כולנו רוצים להנות ולא לסבול.
לא בגלל שאנחנו חארות נהנתנים שלא רוצים להתאמץ, אלא בגלל שמליוני שנים של אבולוציה בנו את המוח והגוף שלנו באופן שבו מה שתומך בשרידה שלנו, יהיה לנו נעים. שנמשך אליו, שנרצה עוד ממנו. שננוע לעברו.
סקס זה נעים ?
אוכל מתוק ושמן, שנותן הרבה אנרגיה, זה טעים ?
זאת אבולוציה. אם היינו שונאים סקס ורוצים לאכול רק חצץ, לא היה מי שיקרא את הפוסט הזה.
לכן התפתח בתוך המוח שלנו מנגנון עתיק יומין שנקרא: Reward circuit, כלומר מנגנון התגמול, שהוא סוג של מצפן פנימי שמדרג חוויות ומצמיד להם מחירון של תגמול. עשית משהו שהאבולוציה רואה כמועיל, תהנה ממנו, כך שתרצה ממנו עוד.
חיבור בין תגמול למוטיבציה.
תגמול ומוטיבציה נשמע מדהים, אבל יש לסיפור הזה גם צד אפל: כאב, סבל והתמכרות.
זה המקום להכיר את אחד הכוכבים הגדולים של המצפן המוחי: חומר בשם דופמין שמופרש במוח שלנו בתגובה לחוויה טובה, מקושר היטב למנגנון הזיכרון, כך שנזכור טוב טוב שזה היה נעים, וגם נייצר מוטיבציה כדי להתאמץ לקבל את זה שוב ושוב.
בעולם העתיק, בו היה צורך להתאמץ להשיג חוויות כאלה, שאין הרבה מהן, ושהן חיוניות לשרידה שלנו… זה היה מושלם.
ועכשיו קבלו שתי תובנות חשובות ביותר לכל אחת ואחד מאיתנו, בהקשר לאופן שבו המוח המדהים שלנו עובד עם הדופמין:
1. המוח שלנו, בדומה להרבה מאוד מערכות ביולוגיות, שואף לשיווי משקל ביוכימי. כלומר, אם עברנו חוויה טובה, שייצרה פיק של דופמין, המוח שלנו ישאף עכשיו להוריד בחזרה את רמת הדופמין לרמה המקורית, ומאוד חשוב שהוא יעשה את זה.
- פיק של דופמין הוא תמיד יחסי לרמה הבסיסית שהייתה לפני הפיק.
המוח בעצם ״מודד״ את ההפרש בין הרמה הבסיסית, לבין הפיק שנוצר בעקבות החוויה.
אם המוח לא יוריד את הרמה הבסיסית חזרה למקום בו הייתה, בפעם הבאה שנקבל את אותו הפיק, הוא לא ייחשב יותר כפיק, ואז נאבד את העונג ממנו, ואת המוטיבציה לחזור עליו שוב.
אם זה יקרה עם סקס ואוכל….שוב, לא היה מי שיקרא את הפוסט.
המוטיבציה שלנו, והתנועה הפיזית שלנו לעבר עונג, תלויה בשאיפה המתמדת של המוח שלנו להוריד את רמת הדופמין בחזרה, אחרי כל פיק של עונג !
אנקדוטה מעניינת: במחלת הפרקינסון, שמתאפיינת בפגיעה מוטורית, כלומר פגיעה ביכולת לזוז, מתים נוירונים שמייצרים דופמין. מאוד הגיוני שהאבולוציה חיברה את המוטיבציה לעשות משהו, עם מנגנוני התנועה במוח…כדי שתכלס, נזיז את עצמנו.
ואיך המוח שלנו חוזר לרמת הדופמין הנורמלית אחרי פיק של אושר ?
ישנם כמה מנגנונים, כמו למשל הורדת הרמה של הקולטנים לדופמין, וספיגה מוגברת של הדופמין מהסינפסה (המרווח בין שני נוירונים), חזרה לתוך התא.
העניין, ופה מדובר על ״ה״ עניין בכל כובד ה׳ הידיעה הוא שככל שאנחנו לוחצים יותר חזק יותר, ובתדירות גבוהה יותר על דוושת העונג (פיקים של דופמין), כך המוח שלנו לוחץ יותר חזק על ״דוושת הכאב״, כלומר, המוח מפעיל חזק יותר את אותם מנגנוני הורדת הדופמין, כדי להצליח לחזור לרמה המקורית לנוכח מתקפת הדופמין שאנחנו יוצרים.
אם המצב הזה נמשך לאורך זמן, מנגנוני הורדת הדופמין של המוח מתקבעים יותר ויותר, והתוצאה היא שאנחנו צריכים עוד ועוד מאותו גירוי, וגם במינונים ועוצמות שעולים, כדי להרגיש שוב את אותו העונג.
ואם המצב נמשך עוד יותר, המוח לוחץ כל כך חזק על מנגנון הכאב, שעכשיו אנחנו צריכים עוד מנה לא כדי להרגיש עונג, אלא רק כדי להפסיק את הכאב. כדי להרגיש סתם נורמלי: התמכרות.
אחת התופעות הבעיתיות ביותר של המצב המכור הזה היא שהנאות קטנות שגרתיות של החיים, כבר לא מהנות יותר, כי המוח נמצא בכזה חוסר דופמין, שצריך פיק מאוד חזק כדי להרגיש עונג. או במילים פשוטות: מאבדים עניין והנאה בחיים, אחת מאבני הפינה של הדיכאון !
ובאופן כללי, דיכאון, חרדה, בעיות שינה ומחשבות כפיתיות (סטייל ״רוצה עוד״) הם המאפיינים הברורים של המוח המכור.
בגלל שאמרתי ״מנה״ אתם אולי חושבים לעצמכם ״זה לא קשור אלי, זה אצל נרקומנים״. אבל אנשים מאוד חכמים שמבינים היטב את המוח והדופמין הצליחו ״לסמם״, כלומר לתת אופי ממכר להמון דברים בסביבתנו:
טלפון נייד: ראיתם פעם כמה חברים יושבים בבית קפה וכל אחד בנייד שלו ? הטלפון מציע מזרקת דופמין יותר שופעת מהחברים שליד השולחן…
רשתות חברתיות: שלקחו גורם כל כך חשוב בקיום שלנו, קשר אנושי, והפכו אותו לסם ממכר (כמה לייקים קיבלתי?, איך נראה הפרופיל שלי? כמה תגובות? איזה תגובות?….)
אוכל תעשייתי: למה שילד יאכל סלט אם הוא יכול לקבל אחלה פיק דופמין מדונט עם נוטלה ?!
פורנו (התמכרות אדירה כיום, שלא מדברים עליה מספיק, והיא הורסת להרבה מאוד אנשים את הזוגיות והחיים).
סמים כמובן, שכמה מהרעים והמסוכנים ביותר מביניהם הם חוקיים לחלוטין, דוגמת אוקסיקודון. מי שלא ראה עדיין את הסדרה ״אימפריית הכאב״, שערורית רוע אמיתית, שבעקבותיה העיפו את השם ״סאקלר״ מהפקולטה לרפואה בתל אביב, שיראה מיד.
תעשו נסיון פשוט: לכו לטייל בחוץ שעתיים בלי הנייד. קשה לכם? נראה שאתם מכורים.
מסקנת ביניים : דופמין זה לא רק עונג ! ההבנה של הדופמין מסבירה את הקשר בין עונג, מוטיבציה, חוסר מוטיבציה, סבל והתמכרות.
עוד סיבה מהממת למה זה כל כך חשוב: הנה מחקר שבדק את סיבות המוות בעולם באופן כללי, והגיע למסקנה ש 70% מהמוות בעולם נובע מההתנהגויות שלנו עצמנו, כמו דיאטה רעה, חוסר פעילות גופנית, עישון….
על ילדים רואים את זה מאוד ברור ומאוד מהיר: אתה נותן להם טלפון נייד, הם מאבדים עניין בפעילויות אחרות. מעדיפים לשבת לבד בחדר עם המכשיר. למה ?
לא אשמתם, זאת הוראה אבולוציונית עתיקה: חפש את הדופמין.
אבל האבולוציה לא הכינה את עצמה למצב של הצפה אינסופית בדופמין כל כך זול. פעם היינו צריכים לנוע לעבר חוויות שנותנות פיק דופמין: ללכת לצוד כדי לאכול, ללכת להתרועע עם בני מינך כדי לחפש זיווג, אבל אם אפשר לשבת בחדר ולקבל דופמין מפורנו, וואלאכ, יותר קל.
דופמין זול הוא אחת המכות של התרבות המודרנית.
חשוב מאוד להדגיש את הקשר של דופמין למוטיבציה. לא מעט מחקרים הראו את התופעה שהצפייה לחוויה טובה, מייצרת פיק דופמין בפני עצמה.
הציפייה עצמה מענגת: ככה עובד המצפן. נותן לנו כיוון לתנועה.
זאת מוטיבציה, וזה גם מסביר למה התמכרויות שונות, מורידות את המוטיבציה לעשות לא משנה מה. זה גם מסביר את המשפט ״כגודל הציפייה כן גודל האכזבה״. כאמור, המוח שלנו מודד את פיק הדופמין ביחס לרמה שהייתה לפני הפיק. אם ציפית לאוכל מדהים וקיבלת אוכל סתם טוב, אתה מאוכזב. אם ציפית לאוכל רע וקיבלת את אותו אוכל סתם טוב, תהיה ממש מבסוט !
פרקטיקה:
ניסיון חשוב מאוד שניתן לעשות הוא לבדוק עם עצמכם, למה אתם מכורים, ולנסות לעשות הפסקה של חודש, מכל החומרים וההתנהגויות הממכרות, מה שנקרא:צום דופמין.
חשוב: (יש מקרים, כמו לא התמכרות כבדה לאלכוהול, בנזודיאזפינים או אפיואידים. בהם הפסקה מיידית יכולה להרוג !. דרושה תמיכה מקצועית להפסקה).
״צום דופמין״ שכזה לבדו, יכול לבדו, במקרים רבים, להקל מאוד על דיכאון וחרדות. ההפסקה צריכה להיות של חודש, כי זה הזמן שלוקח למוח ״להוריד את הרגל מדוושת הכאב״, כלומר לאזן מחדש את מנגנון הדופמין.
טיפ מעשי אישי לצום דופמין: למי שזה רלוונטי, צאו לטרק של חודש בטבע. ככה גם תעבירו את הזמן, ולא פחות חשוב, תהיו רחוקים מהחומר, או ההתנהגות הממכרת. מרחק מגורם ההתמכרות הוא קריטי. זמינות, במקרה הזה, היא האוייב. אני ממליץ מעומק הלב על טרק מופלא בספרד בשם Camino de Santiago. עשינו חלק ממנו לא מזמן, אשתי, הבן שלנו זוהר שהוא בן 10 ואני, והיה לא פחות ממושלםםםם !!!
עוד טיפ להעלאת הדופמין באופן שמעלה מוטיבציה, אנרגיה ומצב רוח הוא טבילה במים קרים. זה יכול להיות גם מקלחת קרה. זה מעלה את הדופמין למספר שעות, ואני יכול להגיד מנסיון אישי שזה אכן מכניס הרבה אנרגיה ומוטיבציה למערכת. ראיתם אי פעם מישהו שיצא מטבילה במים קרים כשהו מנומנם וחסר אנרגיה ?! מעבר לנסיון אישי, הנה מחקר שמדד את כל האפקטים היפים האלה על בני אדם.
אגב, בהקשר לטבילה במים קרים, יש פה עיקרון מעניין שבסיטואציה בה אנחנו רוצים להחזיר את המוח המכור שלנו לשיווי משקל, מנות קטנות של ״סבל״ כמו טבילות קרח או אפילו קצת ספורט, יכולות ממש לעזור, כי כאשר אנחנו מפעילים שוב ושוב רגעים קטנים של ״סבל״, המוח שלנו לוחץ חזק יותר על דוושת העונג, כלומר אנחנו גורמים למנגנון לעבוד הפוך מהתמכרות !
מי שהעניין חשוב לו (רוב האנשים, לדעתי), תקראו את הספר Dopamine Nation, של Anna Lembke. חוקרת חשובה מאוד מאונ׳ סטנפורד שהיא מובילת דעה עולמית בהקשר לדופמין ויציאה מהתמכרות.
לסיכום:
הרבה מהסבל שלנו נובע מפעילויות וחומרים שנותנים לנו עונג מיידי, וממכרים אותנו. הביולוגיה שלנו לא הייתה ערוכה להצפה אדירה של דופמין זול.
להימנע מהם לחודש יכול להחזיר לנו את העניין, והמוטיבציה, כלומר לרענן את חיינו באופן בלתי נתפש, ואולי גם להיפטר מדיכאון וחרדות.
נ.ב: ככל שההפסקה הזאת נראית לכם יותר מטרידה, סימן שאתם צריכים אותה יותר…
קישורים:
הקורס ״איך להאט את ההזדקנות״ : מוקדש כולו להרגלי חיים יומיומיים שפונים לתהליכים המולקולריים העמוקים ביותר שקובעים את קצב ההזדקנות שלנו, והפוטנציאל שלנו להימנע ממחלות כרוניות.
הקורס החדש שלי ״מהפכת חיידקי המעיים״ שמוסיף היבט חשוב להבנת התזונה וההשפעה שלנו על המוח והחיים.
הקורס ״מה לאכול לכל ארוחות״ שמסביר תכלס איזו תזונה הוכחה מחקרית כמועילה לגוף, לנפש ולאריכות ימים יפה
ירידה ברצפטורים לדופמין אצל מכורי קוקאין