אל תקשקשו לי על קשר בין גוף לתודעה. מכיוון שכאשר אתם אומרים ״קשר״, אתם בעצם מתכוונים לשני דברים שונים, שיש ביניהם חיבור.
כאשר אתם אומרים קשר, אתם בעצם יוצאים מנקודת הנחה של נפרדות.
הנפרדות הזאת היא גישה מיושנת, והמילה ״קשר״ רחוקה מאוד מלשקף את התובנה העדכנית יותר.
אף אחד לא מדבר על קשר בין מים לרטיבות, נכון ?
האמת, אני לא באמת יודע איזו מילה יכולה לתאר טוב יותר את היחסים בין גוף לנפש: אחדות, רציפות…אם יש לכם רעיון, אשמח אם תכתבו לי.
אבל גם בלי המילה המדוייקת, בואו נסתכל על כמה דוגמאות מעלפות ממטבחה של חוקרת מעוררת השראה במיוחד בשם Ellen Langer מאוניברסיטת הארוורד, שמובילה את התחום הזה כבר למעלה מארבעים שנה.
מחקר החדרניות: לקחו קבוצה של חדרניות במלון וחילקו אותן לשניים. לקבוצה אחת עשו שיחה בה סיפרו להן שהעבודה שהן עושות במלון היא פעילות גופנית מעולה עד כדי כך שהן ״מסודרות״ בהקשר לספורט, ואין צורך שיעשו בחייהן שום דבר מעבר לזה. לקבוצה השניה עשו שיחה אחרת לגמרי, ולא סיפרו להם שום דבר שכזה.חודש אחרי, החדרניות שקיבלו את ״שיחת הספורט״ הורידו קילו שלם ממשקלן, וירדו בלחץ הדם והיקף המותן, אף על פי שמבחינה פיזית הן זזו באותה כמות, וגם תזונתן לא הייתה שונה מהקבוצה השניה.
מחקר זמן וסוכר דם: נתנו לקבוצת אנשים עם סכרת לשחק במשחקי מחשב, ואמרו להם שיחליפו משחק כל 15 דקות, וזאת, כדי שיסתכלו בשעון. הקבוצה חולקה לשלושה חלקים כאשר חלק קיבלו שעונים עם זמן אמיתי, חלק עם שעונים שממהרים פי שניים, וחלק עם שעונים שהזמן בהם איטי פי שניים.
התוצאה המדהימה הייתה שכאשר בדקו לאנשים האלה, שכאמור היו סכרתיים, את קצב השתנות רמת הסוכר בדם שלהם, גילו שהסוכר משתנה לפי הזמן כפי שהם חוו אותו, ולא לפי הזמן האמיתי. כלומר, אצל אלה שקיבלו שעונים איטיים, קצב השתנות הסוכר בדם היה איטי יותר.
ניסוי בדיקת ראיה, והטייסים: כאשר אנחנו עושים בדיקת ראיה, אנחנו מסתכלים באותיות שהולכות ונהיות קטנות יותר, מה שגורם לנו לצפות שתיכף יגיע הגודל אותו לא נראה יותר. עשו בדיקת ראיה הפוכה: אותיות שהולכות ונהיות גדולות יותר, כך שגם הצפיה מתהפכת: האנשים מצפים שתיכף הם יתחילו לראות. הסתבר שהצפיה לעתיד החיובי, גרמה לאנשים לראות אותיות קטנות יותר, מאשר אם אתה עושה להם את הבדיקה הרגילה עם הציפיה ל״עתיד עגום״.
דוגמה נוספת מאותו מחקר: כולם יודעים שלטייסי קרב יש ראיה טובה. לקחו אנשים, הלבישו אותם בבגדי טייסים, ושמו אותם במדמה טיסה אמיתי, כזה שמאמנים בו טייסי קרב. הסתבר שכאשר אתה עושה להם בדיקת ראייה, הביצועים שלהם טובים יותר מאשר לקבוצה ששמו אותה במדמה טיסה מקולקל. כלומר ביצועי הראיה שלהם השתפרו בגלל הסיפור הרגעי ״אני טייס״.
כמו שאומרת פרופ׳ אלן לנגר המעולה מהארוורד, גם השפה בה אנחנו משתמשים לא ממש עוזרת. חולה סרטן שלא מוצאים יותר את המחלה בגופו אומרים לו ״אתה ברמיסיה״. רמיסיה היא העדר תסמינים. חולה שפעת שהפסיקו לו תסמיני השפעת אומרים לו ״נרפאת״. יש הבדל עצום בין השניים. ״נרפאת״ אומר שהסכנה חלפה, ואילו ״אתה ברמיסיה״ אומר שאתה בהפסקה, כלומר אתה על קוצים וחרבות של סטרס כי אתה מצפה שהמחלה תקפוץ עליך מחדש בכל רגע. הבדל תהומי במידת הסטרס, שמושפע כל כך מהרעיון שבראש.
כמובן שאחת הדוגמאות המרהיבות ביותר לכוח הריפוי של הרעיון שיש לנו בראש, הוא האמא והאבא של הריפוי האורגינלי (אין לנו סניפים נוספים)…הפלצבו. מה שנתפס כאוייב המושבע של הניסויים הקליניים, מידת הריפוי של תרופת הדמה, או הפלצבו, הוא למעשה הריפוי האמיתי בו אנחנו באמת רוצים: הגוף שמרפא את עצמו בעקבות האדם, שקנה את הרעיון שהוא עושה משהו מועיל ! ולא מדובר על תופעת שוליים כלל וכלל. מדובר על 20-40% השפעה בקבוצת הפלצבו, ולעיתים אף יותר מ 50% ! במילים אחרות, רק עצם הרעיון שאתה משתתף בניסוי קליני יכול להשפיע על מעל ממחצית מהמשתתפים, בלי שקיבלו שום דבר מעבר לרעיון.
ועכשיו, שאנחנו כבר מבינים כל כך טוב את ההשפעה המכריעה של דעתנו על היבטים כל כך חשובים בהנהלה הפיזית של הגוף שלנו, תעצרו לרגע לבדוק מה אתם מרגישים לגבי רופא שאומר לחולה ״יש לך שישה חודשים לחיות״…
בפוסט הבא אדבר על אחד החיבורים החשובים ביותר בתחום: ההשפעה של לחץ נפשי על הגוף שלנו בדגש על היבטים חשובים כגון סוכר הדם, סכרת והשמנת יתר.
קישורים: